נתיבות

 

לפני הספירה - התקופה הכלכוליתית בארץ ישראל

באותה תקופה, היווה הנגב בכלל, ונחלי גרר והבשור על יובליו בפרט, אחד ממרחבי המחייה הגדולים והעיקריים בארץ ישראל.

ההתיישבות התרכזה לאורך גדות הנחלים ובמישורי הקרקעות החומות לסיות.

התושבים הכלקוליתיים , שהגיעו לאזור, התיישבו תחילה כנוודים שהתגוררו בבורות ובמחילות תת-קרקעיות. לאחר שהתאקלמו, נשארו לגור על גדות הנחלים, פיתחו את החקלאות ונשארו להתיישבות קבע.

אזור הנגב הצפוני שבו נמצאת נתיבות, משתרע מבקעת באר שבע ועד למישור החוף ונחל גרר.

חקלאות שלחין מאפיינת את האזור עד היום. ישנן עדויות ארכיאולוגיות רבות על מאגרי תבואה שהעידו על אותם גידולי שדה גם בעבר.

האזור התאפיין בפריסה של כפרים כלכוליתיים בגדלים שונים (ישובים גדולים, כפרים וכפרים קטנים). נספרו כ- 64 נקודות ישוב לאורך הבשור ועוד 50 אתרים כלכוליתיים לאורך נחל גרר.

האזור באותה תקופה היה פשוט צפוף. היה שפע בתוצרת חקלאית. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו עצמות צאן, בקר וחזירים, ואף מתקני עיבוד של תוצרת חלב ושימור מזון, אסמים ומאגרי מים.

הבנייה באותה תקופה מעידה על פריסנ יישובים, כל משפחה בטריטוריה נתונה. אין חומות ואין ביצורים

3200-1550 לפני הספירה - תקופת הברונזה

בתקופה זו היה אזור נתיבות כר למאבק ולהתיישבות של יסודות אתניים שונים המבליטים את יחודו כאזור מעבר, המצוי בשולי הארץ.

אוכלוסייה חדשה החלה להגר לאזור מהר הנגב, מעבר הירדן ומצפון.

האוכלוסייה החדשה הביאה עמה תמורות בהתארגנות היישובית (מכפרים לערי ממלכה מבוצרות) ובשימוש ביסודות חומרים שונים.

האזור הושפע מהאירגון המדיני המצרי (תקופת הברונזה התיכונה השנייה - 2060-2010 לפני הספירה - ימי אמנחותפ השני). תהליך "העיור" החל אז - מעזה ועד לאזור הנילוס והחלו יחסי מסחר יבשתיים וימיים בין מצרים לבין הסהר הפורה. אזור גר היה בדרך. וכך, על צמתים חשובים באזור מערב הנגב נבנו "תילים" מרכזים כגון: תל שרע, תל הרור, תל שרוחן, תל ג'מה ועוד.

לאזור הייתה חשיבות רבה מבחינה אסטרטגית.

1200-587 לפני הספירה - תקופת הברזל

גורמים אתניים שונים פעלו באזור באותה עת: פלשתים, יהודים ועמלקים. השלטון המצרי מתקופת הברונזה נסוג והחלה תקופת השבטים.

הפלישתים נאחזו האזור החוף (1168 לפני הספירה) והקימו מערך ישובים צפוף (לכיש, גת, צקלג, עזה). אלו היוו בהמשך ערי ממלכה שהתמודדו מאוחר יותר מלכויות ישראל ויהודה.

הפלישתים חיזקו את האזור והביאו לפיתוח דרכים וישובים - הכל בדרך אל אגן הנילוס ואל חצי האי ערב.

תעודות מהתקופה מציעות על ממלכת ארץ פלישתים כולל עריהן: אשדוד, אשקלון ועזה ושלוש קבוצות אתניות: שרדן, תכ'ר ופלשת.

התיישבות זו מול התנחלות הישראלית טמנה בחובה זרע פורענות, שהוליד מאבק מתמשך.מאבק הוכרע בימי דויד לאחר כ- 50 שנה.

מדרום לאזור זה שכנו העמלקים, אשר פלשו אליו לעיתים תכופות. פשיטות אלו מלמדות על המאבק הנטוש בין המזרע והישומון אשר מגיע לשיאו בשנת בצורת שבהן נהדפו הנוודים מהר הנגב למסעות כיבוש וביזה.

האשורי בשלהי המאה ה- 8 לפני הספירה פתח אפשרויות כלכליות חדשות, כגון: סחר בינלאומי שחלף דרך הנגב אל חופי הים התיכון . הכיבוש האשורי איפשר את צמיחת הישוב, שנשען על בטחון פיסי וכלכלי.

בראשית השלטון הרומי לא פרח הישוב בנתיבות ואזוריה. רק לאחר מרד החורבן הוקם בדרום האזור קו הגנה , לימס, שנועד לבסס את ביטחון האזור.

סיפוח הנבטים בשנת 106 לספירה פתח אפשרות של קשר הדדי ושל פעילות כלכלית בין מרחבים. דרכי הנבטים - דרכי הובלת סחורות מכיוון דרום מזרח - מפטרה לעבר עזה עוררו את האזור. באזור זה עברה במפורש הדרך מפטרה לעזה - המוצא הימי הראשי באזור. שרידים לדרכים הנ"ל נמצאו בתל אל פרעה ובחרבת אל פאר (באר שמע).

במאה ה-2 ל ספירה - ימי אנטוניוס פיוס הרומי ניכר שגשוג הישוב באזור משום שהרחיב את תחומי התיישבות במחוזות הקיסריים שבין הבשור לנחל שיקמה, ובין עזה לרפיח. הצבא הרומי גם הוא התפרס במרחבי האזור והיווה עומק בטחוני אסטרטגי לקו ביצורי הספר הרומיים - ה"לימס פלשתינה". השדרה הביטחונית הזו המשיכה לכיוון באר שבע - מלחתה - ים המלח.

יציבות השלטון, העידוד להתיישבות באזור ע"י השקעות באחוזות קיסריות ופיתוח הסחר הנבטיבחסות רומי אפשר לישוב להיאחז ולהתפתח.

בתקופת האנרכיה בשלטון הרומי (225- 284 לספירה ) נעצרה תנופת ההתיישבות ורק בימי דיוקלטיאנוס וארגונו המחודש של קו הלימס והמנהל הרומי, זכה האזור לתקופת פריחה מחודשת.

באמצע המאה ה- 4 לספירה התגבש סופית מערך התחומים של אשקלון עזה ובית ג'וברין , הגובלים באזור נתיבות וכוללים חלקים ממנו.

בלב האזור היו התחומים הלימס , אחוזת גגרטיקיס והאחוזה הקונסטטינית.

הצד הכנסייתי הגביר את פעילותו באזורנו במאה ה- 5 לספירה ותרם לבניית מבני ציבור וכנסיות. עזה זכתה לפריחה כלכלית ותרבותית ונעשתה אבן שואבת להתיישבות בין הבשור לשקמה. ההתיישבות בה לשיאה במאה ה- 6 לספירה, הדבר מתואר בחלקו במדרג יישובי, המצוי במפת מדבא.

חלק חשוב בחיי החברה והכלכלה נטלו הלימיטאני , שהחזיקו בתחומים נרחבים באזור וזכו לגיבוי שלטוני הדוק, שנישען על אינטרס של השלטון לפתח את הארץ ולגבות מסים.

ביסוס ההתיישבות החקלאית נתאפשר על ידי שימוש בשיטות ניצול מי הנגר העילי שפותחו בתקופה זו. מאות בורות מים ומתקני איגום והשקיה מעמידים בפנינו את דרך התושבים להתמודד עם תנאי האזור.

הבורות חצובים בדרך כלל בצורת פעמון בכורכר או בלס. הם מדופנים אבני גוויל ומטויחים. יש להם מערכת להובלת מים מן הסביבה הקרובה אל הבור.

חלק מהבורות שמשו משפחות ונבנו בחצרות הבתים.

האופי החקלאי של הקהילות באזור הותיר בידינו שרידי מתקנים חקלאיים ברוב אתרי האזור כמו שרידי בתי בד, רחיים של חמור, כלי שחיקה עשוים בזלת ושיש ואסם תבואה.

בתרבות ובפולחן כמו בחברה, ניכרת מרכזיותה של עזה בחיי התושבים. הבסיס הפגאני המוצק דחה את האחזות הנצרות, אף אחרי קבלת הנצרות השכילו התושבים לשמר ולשלב את המורשת הפגאנית בדת החדשה.

ממצאים מן האזור מראים שהתושבים מיזגו מוטיבים אליליים בטעם הנצרות. כנסיות ביזנטיות שנחשפו באזור יוצאות ללמד על האחזות הנצרות והשתרשותה בקרב החברה . אבל כיוון הכנסיות היה שונה ונמצאו בהן צלבים ברצפות בניגוד לתקנה אימפריאלית משנת 427 לספירה.

שגשוג הישוב בין הבשור לשקמה דרבן גם את היאחזות היהודים באזור.

נראה כי כבר בימי ינאי המלך נאחזו מעט יהודים באזור. אך רק במהלך מרד החורבן הם נזכרים, בעת פגיעתם בתושבים הפאגניים של עזה וסביבתה.

עדות ברורה להתיישבות יהודית מצויה בשלהי המאה ה- 1 לספירה, כשרבן יוחנן בן זכאי התיישב בברור חיל. הרס הישוב היהודי בהר ובשפלת יהודה במהלך מרד בר כוכבא הביאו לתגבור ההתיישבות היהודית באזורנו.

שרידי בית בכנסת המפואר במעון, כתובת משמרות הכהונה בכיסופים, כתובת ושרידי אומנות יהודית הם הממצאים המלמדים על האחזות יהודים האזור.

אופי הישוב אשר התגבש באזור נתיבות בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית הושפע מגורמים פוליטיים גלובליים, מגורמים חברתיים וכלכליים.

תנאים פוליטיים אימפריאליים חברו למערכת כלכלית מתקדמת ומשכו אליה התיישבות שלא נודעה כמותה בתולדות האזור.

דגם של התיישבות ביטחונית חקלאית בקו הלימס מחמת צרכי השעה, היה בסיס איתן למילוי האזור בין הארץ הנושבת והמדבר בהתיישבות אזרחית, שהתבססה על פוטנציאל החקלאי והמסחרי של האזור.

חוסנו של השלטון וכשרונם של התושבים הביאו לשגשוג הישוב בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית באזור נתיבות.

עם הכיבוש המוסלמי ( 628 לספירה ) באה כליה על התיישבות באזור נתיבות. במשך דורות ארוכים היה האזור כר לנוודים שהמיטו על האזור שממה.

שבטי בדואים קנו להם אחיזה על פי בתי אב ותוך סכסוכים מתמידים.

ניתן להציב באזור נתיבות דגם לתהליך היישובי, לשגשוג ההתיישבות באזור: יציבותו של שלטון מרכזי חזק, המעונין לנסוך בטחון בגבולות וכול זאת , היה תנאי בסיסי להתפתחות תהליך ההתיישבות באזור