נס ציונה | הדגל: בא לסמל ולהנציח את הארוע בשנת 1891, בו הונף לראשונה דגל לאומי לאחר 2000 שנות גלות. דגל שאושר ע"י הקונגרס הציוני להיות הדגל הלאומי של הישוב בארץ ועם קום המדינה כדגל הלאומי של מדינת ישראל. נס-ציונה רואה לעצמה זכות ראשונים, להנפת הדגל שהתקבל כדגל הלאומי. | | | | שלושת העלים: מסמלים את הבסיס החקלאי והאופי המושבתי הירוק של המקום. | | העלה המרכזי: מייצג את הענף הכלכלי הבסיסי של נס-ציונה - פרי ההדר. | | הדבורה: החריצות הפרטנית ואת החיים בחברה מאורגנת ומפותחת להפליא. | גלגל השינים והפטיש: מייצגים את ההתפתחות התעשייתית. שבעת ההכוכבים: מייצגים את עקרונותיו של ד"ר הרצל בספרו "מדינת היהודים" בנושא עבודה ורווחה, ברוח הקידמה הסוציאליסטית - שבע שעות עבודה ביום שיקבעו בדגל הלאומי 7 כוכבים. |
קצת היסטוריה : השם הראשון שניתן למקום שבו אנו חיים כיום היה: ואדי-עיה. עמק המחלות. אכן אנו גרים בעמק קטן המוקף כולו גבעות ובאמצע מתנוססת לה גבעת האהבה. שני נחלים - ואדיות, ניסו ללא הצלחה לנקז עמק זה והם: ואדי חנין: שעובר ליד ה"חאן" של ראובן לרר,ונחל שני: ואדי שלאל שזרם בצידו הצפוני של מגרש הכדורגל כיום. בחורף עמדו מים במקומות אלה ויצרו ביצות, שגרמו למחלות, ולכן נקרא המקום ואדי-עיה - עמק המחלות. | התהלכה אגדה בין אנשי הסביבה. שייח צעיר ויפה משבט סתריה, נשא לאשה את בת מלך מצרים. שייח זה היה עשיר מאוד ולו צאן ובקר לרוב, בעקבות שנים שחונות בנגב, הגיע לעמק זה, כדי להאכיל את צאנו בעשב שגדל באביב לאחר הגשמים. השייח הזה בנה ארמון במרומי הגבעה בה נמצא היום בית-החולים הממשלתי נס-ציונה. אותו שייח לא ידע כי עמק זה אוכל את יושביו. חלק מאנשיו ובני משפחתו מתו מקדחת, אשתו הצעירה והיפה התלוננה בפני בעלה: לאן הבאת אותי, נמות פה כולנו בקדחת, רוצה אני לחזור לבית אבי. השייח חשש שאשתו תממש את דבריה ומיהר לצוות על אנשיו לטעת 355 גני פרי, לחפור 355 בארות ולשתול 355 גני שושנים. ומדי בוקר עת התעוררה, הוגש לה סל נצרים מצופה זהב עם פירות, כד ליבריק מים צוננים, וזר שושנים גדול, וזה ניחם את אשת השייח. לזכרם של אותם שושנים נקרא העמק: עמק השושנים, ואדי-חנין. בהיגוי מקומי חנין: שושנים. | | בשנת 1872 הגיעו לעמק זה ארבעה בקים (בק: שם תואר שניתן ע"י השלטון הטורקי לערבי בעל עמדה כריזמטית שתרם הרבה לעמו וארצו) הם קנו מהממשלה הטורקית שטחי קרקע גדולים בעמק זה, וזאת בגלל חשיבותו כמפגש דרכים חשוב ביותר בין שתי דרכים חשובות: דרך מיפו-לחברון: דרך חליל (חליל: האהוב, ע"ש אברהם אבינו הקבור במערת המכפלה שבחברון). ודרך שניה: מקבל שייח נבו-צאלח ברמלה שהובילה לקבר נבי-רובין (ליד פלמחים). |
מפגש זה הוא כיום צומת הרחובות: ויצמן, בן-גוריון . סביב מפגש זה קנו אותם הבקים את אחוזותיהם, גם בגלל הקירבה לעיר המחוז רמלה. בשנת 1878 הגיע לעמק זה גרמני בשם גוסטב רייסלר שבא לכאן מרמלה, שם היתה שכונה גדולה של גרמנים, רייסלר שלא השתייך לקבוצת הטמפלרים, רכש כאן כ-2000 דונם מערביי הסביבה, חפר באר, בנה בריכה ליד ה"חאן" הקדום שהיה במקום. הוא נטע פרדס, שקיים עד היום. אשתו ושתי בנותיו מתו בקדחת, והוא ברוב יאושו החליט לעזוב את ואדי-חנין ולנסוע לאחיו הגרמנים שחיו בעיירה גרמנית ליד אודסה, מה עוד שהוא שמע על תנועת חובבי ציון והביל"ויים שרצו לעלות ארצה. רייסלר הגיע לאודסה ושם הוא נפגש במקרה עם יהודי בשם ראובן לרר, בעל אחוזה גדולה בעיירה קריסטו-ינובקה שליד אודסה, שסיפק תבואה וירקות לצבאות רוסיה ורומניה. לרר השפיע על רייסלר הגרמני להתחלף אתו באחוזות. לרר יתן לו האחוזה ברוסיה, ורייסלר יתן לו את אחוזתו בואדי-חנין ש"ליד ירושלים" כדבריו. ובשנת תרמ"ו 1882 לקח ראובן לרר את בנו בכורו משה בן ה-13 עלה אתו לארץ ישראל, הגיע לואדי-חנין. מואדי-חנין לרר ורייסלר נסעו לעזה, ושם רשם לרר את האחוזה בואדי- חנין על שמו, אבל לאחר משפט עם ערביי סרפנד אל חרב השכנה, הפסיד לרר שטח אדמה, ונשאר עם 486 דונם פחות. הוא השאיר בואדי-חנין את בנו משה בהשגחת רבי מיכאל כץ זאנגר, יהודי ירא שמים, בעל גוף חזק ומוצק ושרירים, שתושבי הסביבה פחדו ממנו, וכן נשאר אתם כושי ערבי בשם חסיין. ראובן לרר חזר לרוסיה וב- א' תמוז תרמ"ז 1883 שב לארץ עם אשתו פייגה, בניו בצלאל וצבי, בנותיו פרל ומאשה כן הגיעו איתו אחותו שרה שנישאה לאהרון בוקסר, מלמד דרדקי, ובתם הקטנה זלדה. לרר שכר אוניה, העלה עליה את הכבודה, ואיתם בהמות עבודה, כלי עבודה וזרעים. משפחות אלה הגיעו לואדי-חנין, ראובן מתחיל מייד בשיפוץ הבאר והבריכה, טיפל בפרדס שרייסלר השאיר לו וכן בנה שני חדרים מעל מרתף ה"חאן" העזוב. חיים קשים מנשוא היו מנת חלקם. לא היה רופא וחנות בסביבה. בתרמ"ה 1885 מת בנם שמעון. ראובן ומשה בנו שהו באותו זמן ביפו, כדי לקנות מצרכים ופייגה עטפה את גופת הילד בסדין, ורצה בחום כבד לראשון- לציון להביאו לקבר ישראל. ראובן לרר הגיע עד פת-לחם והנה קרבה השבת ואין חלה לברך עליה: "המוציא לחם מן הארץ", וביום חמישי בלילה דפק "זר" בדלת וזורק שק חיטים מבוררים לתוך החדר. ראובן העיר את אשתו פייגה והבנות פרל ומאשה והן טחנו את החיטה, כדי לאפות חלות לשבת. (אברהם עץ הדר, נכדו של מיכאל כץ זאנגר ספר לי, כי סבו הוא אשר זרק את שק החיטים). בניו של ראובן גדלו ואין מי שילמדם תורה, ואז פירסם ראובן לרר בשנת תרמ"ז 1887 קול קורא, וביקש מיהודים לבוא אל אחוזתו ולהתיישב אתו. הראשונה שהגיעה: אשה, גולדה מולוסלבסקי אלמנה, שהביאה אתה את בתה החורגת שרה ובעלה העילוי שלמה - יפה. אשה חרוצה שמגדלת גן שושנים לדוגמא בחצרה. שני הגיע: אהרון אייזנברג, עילוי מפונסק. שלישי הגיע:אברהם ילובסקי בר אוריון,נפח במקצועו. רביעי הגיע: קרוב משפחה של ראובן לרר יוסף פלדמן, ואחריהם הגיעו האחים: שמואל וצבי הוכברג, דוד לנדאו, שנשא את זלדה בוקסר לאשה. שלמה פצ'ורניק בנו של יהודה-לייב פצ'ורניק, אחיו הבכור של ראובן לרר, ירמיהו בוקסר בן אהרון בוקסר, ואחרון אחרון חביב מיכאל הלפרין בשנת תרמ"ז 1887 הגיעו לואדי-חנין שני בניו של הנרי בלדנספרגר. מיסיונר נוצרי, שבא לארץ בשנת 1848 והיה מגדל הדבורים הנודדות, הראשון בארץ ישראל. באביב הם הגיעו לכאן, ותמורת הזכות להניח את כוורותיהם על אדמתו של לרר, הם נתנו ללרר 200 כוורות דבורים, משפחת לרר היתה הראשונה בארץ שעסקה בגידול דבורים, ראובן לרר קיים בכך את הפסוק: "ארץ זבת חלב ודבש". הנפח: אברהם ילוסקי בנה במו ידיו בית מלבני טיט ליד צומת הדרכים והקים שם נפחייה. ב- י' טבת תרמ"ח, נמצא אברהם ילובסקי שוכב דקור ושחוט על משכבו בנפחייה ופטישו צמוד בידו שנתכווצה.
אברהם ילובסקי: הקורבן הראשון בישוב כולו |
